למדנו הרבה בשנה הזו ...


אפשר לומר שיש הרבה מה ללמוד משנה כזו.

מהמעבר ממצפה שלם לעין גדי ברגע האחרון, שנחת עליכן בהפתעה, ובעל כורחכן... אפשר ללמוד על שחרור שליטה, על זרימה, על היכולת למצוא את הטוב בסיטואציות שנכפות עלינו ובעיקר על הקשר ועל הנפרדות בין הסביבה החיצונית שלי לבין האושר הפנימי שלי.

אפשר היה לומר שיש הרבה מה ללמוד מהרחקה ועזיבה של 7 מתוך 18 בנות מהמכינה... היה אפשר ללמוד על גבולות, על מרחבי אפשרויות ובחירה... על מחויבות לדרך אישית, על היכולת לזהות מה מתאים ומה פחות ובעיקר ללמוד על החשיבות של בחירה והתחייבות לדרך משותפת ועל חשיבות של קבוצה.

אפשר היה לומר שיש הרבה מה ללמוד משנת קורונה. כמה משקל אנחנו שמים על תכניות, כמה דברים בחיים אנו לוקחים כמובן מאליו, עד שהם מתערערים... איזה מדהים זה לראות שיש אנשים שברגע משבר מרימים את הראש ודבר ראשון הם בודקים מי צריך עזרה.

בסהכ השנה הזו זימנה לנו לא מעט שעורים... ועדיין, למרות כל אלו... הייתי רוצה להחזיר את המבט לאותם הדברים שאנו מבקשים להעביר גם כשהכל קורה כרגיל ואין מגיפה עולמית שמרחפת לנו מעל הראש.

ברמה החברתית – האיום הקשה ביותר שמלווה אותנו בתקופה זו הוא הפילוג והדיבור המכליל. להציג את החרדים באור אחד, את החילונים באור אחר, את הימנים באור אחד והשמאלנים האור אחר, גברים באור אחד ונשים באור אחר... זה דיבור שיוצר חולי חברתי. תודעה שטוחה שקשה מאד להתמודד עם השלכותיה. אני מקווה שהצלחנו השנה לחשוף אתכן ולתרגל אתכן קצת בדיבור מסוג אחר.

ברמה האישית רציתי להזכיר לכן שכל אחת מכן היא יחידה ומיוחדת. זה כאילו מובן מאליו אבל בעצם לא כל כך ולפעמים צריך להגיד את זה בקול רם. זו הסיבה שלעולם לא נמדוד ונשפוט אתכן לפי התפקיד אליו תגיעו בצבא, רמת השכר אליה תגיעו אחרי הצבא, התואר האקדמי אותו תשיגו או כמה חתיך יהיה האיש איתו תתחתנו... אנחנו כן נצפה מכן לזכור שכמוכן יש עוד הרבה מיוחדים ומיוחדות וגם הם צריכים שיאפשרו להם להיות הכי טובים שהם יכולים במה במתאים להם. ואנחנו כן נצפה מכן לזכור שתמיד יש בכן את הכח לעזור להם במסע – בין אם בהתמודדות עם קשיים ובין עם היכולת להגיע רחוק.  

אז אפשר לומר שהשנה הזו היתה מיוחדת ושהיא זימנה אתגרים מעניינים והוציאה מאיתנו צדדים שלא הכרנו... אבל זוהי רק ההתחלה. החיים שלכן יהיו מעניינים ומרגשים ומאתגרים ויקחו אתכן לנקודות קצה ובתוך כל אלה... העוגן הכי משמעותי שיוכל לתת לכן יציבות הוא היכולת לאהוב את עצמכן בפשטות והיכולת לזכור שבדיוק כמוכן... לכולם זה נעים שאוהבים אותם – ואת התחושה הזו קל לתת.

אז קודם כל תודה ענקית לצוות לדיה, לחני, לנגה, לטליה, לגלאור, סול ומיכל שעשו ימים כלילות כדי לתת לכן את התחושה שאתן אהובות באמת. אי אפשר לעשות בכאילו – הן באמת מתות עליכן !

ותודה לכן ולהורים על האמון, על המאמץ, על ההשקעה, על זה שהייתן אחת בשביל השניה, על זה שלא ויתרתן על החלום והפכתן אותו להרבה יותר משמעותי על רקע כל האתגרים. מאחל לכן המשך דרך צלחה! זיכרו שעין גדי הוא בית עבורכן. חיבוק גדול.

ירון יצחק - ראש העמותה

 

 

 

 

שלום לכם/ן,
מאד מתרגשת להיות במעמד הזה – טקס סיום השנה. בכמה נקודות במהלך השנה לא היה ברור שנגיע לכאן. אני עומדת כאן מוצפת בהמון תחושות ובראשן אהבה, הודיה וגאווה. גאווה בכל אחת ואחת מכן על הדרך שבחרתן. לאורך כל השנה הצבנו אתגרים וקשיים שנועדו להוציא אתכן ממרחב הנוחות שלכן ולהרחיב את היכולות ותפיסת היכולת שלכן. כל אחת מכן סללה את דרכה בתוך השנה הזו: בחרתן את המשימות, את האופן בו תתמודדו עם התוכנית והקבוצה, את הקשרים החברתיים ואת אופיים, את מידת החשיפה האישית ואת מידת הפתיחות. השנה הזו כולה בחירה, החל מההגעה למכינה וכלה באופן שבו אתן בוחרות להיפרד. במכינה, כמו בחיים, בדיעבד אפשר לטפוח על השכם או לבקר את הבחירות שלכן אבל העיקר הוא ללמוד מהן לעתיד. אתן הפגנתן אומץ רב בהתמודדות שלכן עם עצמכן, עם הקבוצה, עם השטח ועם הקולות השונים בפנים ובחוץ. הפגנתן גם רגישות אחת כלפי השניה: לאורחות החיים, למנהגים, לדעות ול"שריטות". 
ההתנסות שלכן במגוון חידשה לכן הרבה לגבי החברה הישראלית ולגבי עצמכן, איתגרה אתכן וחשפה אתכן למורכבות. לצערי, אנחנו כחברה לא אמיצות כמוכן, אנחנו בוחרות במוכר ובדומה ומתרחקות ומרחיקות את השונה. נוכחתן לדעת כמה קשה לקבל החלטות כשאין שפה משותפת, כשלא באמת מנסות להבין את הצד השני ואת המקום ממנו מגיע. אבל כשהזרות והשונות לא עומדים במרכז, ובמקומם יש חוויות משותפות, התמודדות, הזדהות והיכרות מעמיקה – החוויה משתנה. אתן יוצאות לצבא, לתוכניות ההמשך ולחיים כבוגרות בחברה הישראלית ומבחינתי, אתן שליחות של החתירה לשותפות ולחיבור מתוך ההתנסות וההבנה של המורכבות. 
במהלך השנה למדנו, רצנו, טיפסנו, צחקנו, בכינו, התווכחנו, נחשפנו, עוד קצת טיפסנו, שרנו, זייפנו, התפתחנו, שיתפנו, רקדנו, פגשנו ובעיקר גדלנו: הלב שלנו גדל, היכולת להכיל, התפיסה שלנו את עצמנו גדלה וגדל הרצון שלנו לפעול ולתקן את העולם, שתיקונו מתחיל בי.

אני רוצה לנצל את הבמה להודות לאנשים ולנשים שבלעדיהם לא היינו עומדות כאן, בראש ובראשנה לצוות שלי: 
לחני על השותפות, הרגישות, התמיכה והחברות
למיכל על הסדר והארגון, על התקתוק ועל היצירתיות
לצוות המדריכות המהממות שלי, נגה וטליה, שהייתן עסוקות לאורך כל השנה בדרך הכי נכונה ללוות ולהוביל את הקבוצה ואת הבנות בדרך הכי טובה עבורן. 
למלוות הבוגרות, סול וגלאור, שהיו חלק מאד משמעותי מהשנה לחניכות ולצוות
לירון היקר על הרוח הגבית, הפירגון והאמון
לאליאן, לסיון ולכל המערך המדהים של הארגון הזה, שכולו מלא באנשים עם לב פתוח, מקצועיות ומוכוונות לטוב ולהיטיב.
לקיבוץ עין גדי – שהיווה עבור הבנות בית בכל מובניו, גם בעת הקורונה. כשלב ליבו של הקשר הזה הן המשפחות המאמצות שפתחו את ליבן, מקרריהן ומכונות הכביסה שלהן. 
לצוות המרצים והמרצות שגיוונו, העשירו, חשפו ופתחו עולמות חדשים במקצועיות ובאהבה.
לכל האנשים והנשים שהגיעו אלינו ואנחנו אליהם/ן לאורך השנה – שסיפרו, לימדו, ליוו, הדריכו ותרמו לחוויה וללמידה שלנו.
לכן המשפחות על האמון שנתתן בנו ועל התמיכה שהענקתן לבנות.
ואחרונות חביבות, לכן בנות אהובות ה'מחזור – על היותכן אתן: כנות, יצירתיות, אמיצות, מאמינות, מתווכחות, מתלוננות, מפרגנות, מתרגשות ופשוט מהממות.

אני מאחלת לכן שתמשיכו לשאול, לגדול, ליזום ולאהב.
אוהבת מאד וכבר מתגעגעת אליכן ומחכה בקוצר רוח לפגוש אתכן שוב כבוגרות המכינה

דיה - מנהלת מכינת מלח הארץ


תגובות

התחברו על מנת לפרסם תגובה
תגובתך התקבלה בהצלחה!